מאיר פיצ'חזדה, מידי יום צייר שמונה שעות
הלכתי עד מוזיאון נחום גוטמן, "את הולכת ישר ישר ישר לאורך רחוב יהודה הלוי",
אחד הימים החמים בשנה, חמסין בחודש נובמבר. אבל הבטחתי לידידה לראות את התערוכה שלה.
כבר חושך, שכחתי לקחת בקבוק מים, לא שיערתי שבחוץ כל כך חם, הרי כבר סתיו.
פינת רחוב פינס וגם פינת רוקח, עוד סמטה אחת מפה, כבר ממש חושך, אין את מי לשאול, נפש חיה, לברר, איפה נמצא מוזיאון נחום גוטמן. בסופו של דבר בזכות אישה אחת בודדה שיצאה להשקות את הגינה הגעתי.
סליחה עלייך לשלם עשרים ושניים שקלים, בסה"כ באתי לראות תערוכה של חברה, לפרגן לה, למה אני צריכה לשלם, את צודקת, אבל ככה זה, זה מוזיאון. את תושבת תל אביב, אז יש לך הנחה. טוב את יודעת מה במחשבה שנייה אם הגעתי עד כאן אשלם שמונה עשרה שקלים, אחרי הכל מדובר במכרה, קולגה יקרה.
מכל עבר ניבט לעברי נחום גוטמן, כל כך מוכר, כל כך ארץ ישראלי, סיפורי הילדות, נופי הארץ, חם, חם מידי כדי לעצור, להביט בנופים שמממלא מוכרים, חם כמו בנוף הצהוב שבציור, אין אוויר, איפה הדלת ממנה נכנסתי, רק חסר היה שאעלה במעלית כמו שהציעה לי הפקידה, לבדי בתוך המוזיאון השומם, נכנסתי מדלת נסתרת, אני לא ממש זוכרת איפה היא ממוקמת, למרות הסימנים שעשיתי לעצמי, איבדתי כיוון, אין את מי לשאול. למזלי ליתר ביטחון רשמתי את מספר הטלפון לפני שיצאתי מדירתי, בכל מקרה אוכל להתקשר, להזעיק עזרה.
בסוף האולם יש חדר קטן בו ממוקמת התערוכה שבאתי לראות, שיר קטן שכתבה אהובת הדייג, טקסט פואטי של מוקי צור, לשעבר מזכיר התנועה הקיבוצית, איש יקר שנהגתי לצטט את מילותיו, די מזמן, עת הייתי חלוצה או לפחות אחת שחונכה להיות כזו. מסיכות נהדרות מרשת דייגים, שירת הים במיטבה ועצבותה, אבל חם, לפחות כמו צהריי אוגוסט על שפת ים כינרת, חלק מהתצלומים כמעט נופלים מהקיר, נראה שהדבק האוחז בהם יתייבש מהחום. אבל שילמתי לכל הרוחות, מגיע לי אוויר, קצת אוויר, איוורורררר..
למרות שהגעתי עד פה וגם שילמתי, אין כל סיכוי שעכשיו אצליח לראות בתנאים הנ"ל גם את יצירתו של הצייר היקר שעל שמו המוזיאון, מר נחום גוטמן, דווקא הייתי שמחה להתעכב ולו במעט מול יצירתו, להרגיש את הצבע, לבחון מה קורה לציורים כל כך ותיקים, בדר"כ ראיתי רק תצלומים של עבודותיו, אני כבר רעבה, לשמחתי הדלת המסתורית ממנה נכנסתי נפתחת לקראתי, אני יורדת אט אט במדרגות המובילות מטה, אני טורחת לציין בפני האישה שיושבת בדלפק שאין אוויר וחלק מהתצלומים בתערוכה אוטוטו נופלים מהקיר, המזגן בכל הבניין מקולקל היא מציינת בפני, נו ורק בשביל זה יכולת להכניס אותי ללא תשלום ועוד באחד הימים הכי חמים בשנה ועוד כאורחת אחת ויחידה שמופיעה בשעת ערב הזויה.. אני חושבת לעצמי.
למרות שהגעתי עד פה וגם שילמתי, אין כל סיכוי שעכשיו אצליח לראות בתנאים הנ"ל גם את יצירתו של הצייר היקר שעל שמו המוזיאון, מר נחום גוטמן, דווקא הייתי שמחה להתעכב ולו במעט מול יצירתו, להרגיש את הצבע, לבחון מה קורה לציורים כל כך ותיקים, בדר"כ ראיתי רק תצלומים של עבודותיו, אני כבר רעבה, לשמחתי הדלת המסתורית ממנה נכנסתי נפתחת לקראתי, אני יורדת אט אט במדרגות המובילות מטה, אני טורחת לציין בפני האישה שיושבת בדלפק שאין אוויר וחלק מהתצלומים בתערוכה אוטוטו נופלים מהקיר, המזגן בכל הבניין מקולקל היא מציינת בפני, נו ורק בשביל זה יכולת להכניס אותי ללא תשלום ועוד באחד הימים הכי חמים בשנה ועוד כאורחת אחת ויחידה שמופיעה בשעת ערב הזויה.. אני חושבת לעצמי.
כבדרך אגב אני מחליטה לראות את התערוכה הנוספת שמוזכרת בגלויה שלקחתי מהדלפק, זו הנמצאת בבניין הסמוך, אמנים מאיירים לאמנסטי, האיש בדלפק קם לקראתי, מפעיל במיוחד בשבילי את סרט הוידיאו, אם יהיה לך עוד כוח יש המשך בקומה העליונה הוא אומר, לשמחתי יש מזגן, קריר ודי נעים, באופן יחסי לטמפרטורה ממנה הגעתי, אני נשארת, למרות שאין לי ממש סבלנות לאיור בנושא זכויות האדם, לא שזה לא חשוב, אבל אני כבר עייפה ורעבה ורוצה הביתה. אחרי סיבוב באולם המאויר אני ניגשת לאיש בדלפק, הוא אוחז בידיו ספר, אני לא מצליחה לראות מה שמו של הספר, למרות הסקרנות, שיחת דרך אגב איתו מלמדת אותי מעט דברים על המקום ועל עולם האמנות דרך עיניו וגם כמה אני לא בכיוון הנכון, לא ממש יודעת איך לפלס את דרכי, לצור קשרים, להתמיד, לפחות כמו פיצ'חזדה ז"ל שלדבריו נהג לצייר שמונה שעות מידי יום, את העבודות הטובות מכר למבינים ואת הפחות טובות לאלו שלא ממש מבינים. אני לומדת ממנו שרוב הזמן המוזיאון שומם, יש אפשרות להציע הצעות לתערוכה למנכ"ל, הוא ישמח לרעיונות חדשים ומרעננים, כרגע מחפשים אוצר או אוצרת, אולי אני רוצה להגיש מועמדות, לא אני אמנית, למרות שהייתי שמחה למשכורת של אוצרת במוזיאון, אבל מה עם היצירה, מדובר בחצי משרה, הרבה אוצרים יקפצו על המציאה, אני עונה, זו צריכה להיות אוצרת או אוצר רגועים, זו הקודמת הייתה הרבה יותר מידי מתלהבת בשביל המוזיאון הקטן הזה, מוזר בזכותה למדתי משהו על יצירתו של גוטמן ובכלל הגעתי למקום. אמן חייב סוכן טוב ללא קשר לכישוריו, חשוב שלא ישרוף את עצמו ויציג במקומות שוממים, כמו זה למשל, כאלו מקומות שאיש לא מגיע, אין נפש חיה, תראי חוץ ממך פגשת פה עוד מבקר או מבקרת בשעה האחרונה?, טוב סיגלית לנדאו כמובן לא צריכה אף אחד..את יכולה להתפרנס מללמד אמנות כמו הרבה אמנים אחרים, כן אבל איך, מי יקח אותי, אין לי גלריה שמייצגת אותי, לא למדתי במקום הנכון, אין לי כרגע כסף לתואר שני וגם לא ממש קשרים, זה לא ממש פשוט כמו שאתה מתאר, או שזו אני, אמנית שטרם מצאה את דרכה, אבל בכל מקרה לא צריך להתייאש, אני מנחמת את עצמי, לואיז בורג'ואה פרצה למודעות בגיל שבעים, כן אבל היא הייתה נשואה לאחד האנשים הבולטים בסצנה, ובכלל שכחתי לשאול, אולי הם מחפשים מורים לסדנאות אמנות, אבל את מי אלמד במוזיאון הריק, לפחות אתאמן על ריק, זה גם משהו.
מזל שחנות הבייגלה פתוחה עד מאוחר בלילה, אפילו ביום חמסין בייגלה חם ערב לקיבתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה