הכותנה של אניסה, (פרט) צילום m.n.m
כשהייתי ילדה, הייתי מוקפת כותנה.
החל מהתחתונים והגופייה הלבנים שהמטפלת הלבישה לנו מידי יום בגן לאחר המקלחת 100%) כותנה, כנראה תוצרת כיתן) וכלה בשדות הלבנים, אלו שכמעט מידי יום נסעתי ביחד עם אבי, רכז הפלחה, כדי להשקות אותם. בין מטר ממטרות אחד למשנהו הג'יפ חלף במהירות, כשאבא מנסה להתחמק מעוד מקלחת מרעננת ובעיקר מצחיקה אותי ואת אחי, שני ילדים זעירים שבעונת הקטיף, ביחד עם כל ילדי הגן נהרו לשדות הכותנה.. ישובים על הקטפת, גאים באב הפלח, מזמרים, "בים לבן קבוצת שחורים עובדת בשדה כותנה קוטפת כל היום, הו הו עד חמה יורדת, הו הו קוטפת כל היום", מזמרים כמו תוכים, לרגע לא נותנים תשומת לב למילים שיוצאות מהפה המאושר ושבע.
מבין כל הזיכרונות הקשורים לשדות הכותנה שהיוו חלק ניכר וחשוב מנוף ילדותי, חלק שהיה כל כך הנוף שלי, חלק ממני, עד שמעולם לא חשבתי להקדיש לו מחשבה מיוחדת, ולו קטנה, אולי אותה אחת שמאירה את הבנאלי, המוכר באור שונה ומצליחה לייצר אמנות..
אז זהו מבין כל הזיכרונות הקשורים לאותה כותנה, לבנה, טהורה, זכה, צחורה ועוד שלל מילים בהירות, דווקא השיר שלימדה אותנו הגננת תיקווה הוא זה שמחבר אותי לתערוכה, אותה תערוכה שהעלתה בי את שלל הזיכרונות, הקשורים לשיחיי הכותנה, פיסות צמר גפן מחוברות לענפים, שעד לא מזמן נראו בעיניי כעוד פרט שולי בתוך הנוף והנה ממקום הכי פחות צפוי ומשום כך גם מפתיע ונוגע הועמדו שוב מולי כשהם טעונים באור אחר, אור חדש, מרענן אך גם כואב מעלה שאלות בדבר זהות, מקום, אחרות, שונות וכד'.
זה קרה כשעמדתי מול ערימת שיחיי הכותנה בתערוכה "זיפת" של האמנית אניסה אשקר בגלריה נלי אמן.
כותנה. צמח לכאורה פשוט שהפך בין רגע לפסל, דימוי, רדי מייד, חפץ, איך שלא אקרא לזה, לשימוש באותה פיסת טבע והפיכתה לאמירה טעונה, חזקה שמעלה אין ספור שאלות, בעיקר ואולי אך ורק כי היא הובאה לגלריה ע"י אמנית ערבייה, פלשתינאית, בת העיר עכו הצפונית, עיר הסמוכה לשדות הכותנה שלי, כן שלי, של הקיבוץ, (סליחה על ההתנשאות, היא כמובן מצוינת בנימה ביקורתית) לא זכור לי שהערבים, שכנינו היקרים גידלו בארץ הזו שדות כותנה, זיתים כן, אולי אני טועה, אבל הזיכרון הסובייקטיבי, זורם ומתמזג עם זה הקולקטיבי ובהמשך כשאני קוראת את הטקסט הנהדר שכתבה נעמי אביב לתערוכה, אני מגלה שהכותנה עבור אניסה הצעירה סימנה את הגבול בין השכונה בה גדלה לקיבוץ הסמוך בו ראתה איזה אידיאל מסקרן.
שביל לבן המוביל מחלקת בתי פח רעועים אל שדות חלב ודבש.. אולי בדומה לזה שדמיינתי כששמעתי מתנגן ברדיו, את שירם של הביטלס על אותם שדות תות כמוסים..
שאלת הישראליות, שורשיות, מקומיות משנה את צורתה במן היפוך מוזר ומפתיע כשאשקר מנכסת לעצמה את דימוי ענפיי הכותנה המשתלטים על הגלריה, בניגוד לכל פרח אחר כגון נרקיסים, חמניות, כלניות ועוד מיני פרחים שמשקלם בתולדות האמנות מייצר שיח מגוון, נראה שמקומה של הכותנה בשלב זה הוכרע לטובת אשקר.
האמת, קצת עצוב לי על אבדן שיחיי הכותנה כדימוי שהוחמץ, בעיקר בגלל הרגשות העמוקים שנותרו בליבי לאותן שדות לבנים, אין סופיים, שדות ילדותי.
אולם יש דברים שיכולים להתחולל רק בידיים הנכונות, כגון אלו של אשקר, האצבעות עם הנגיעה הנכונה, אותה עדינות דקה וגאונית, זו שמייצרת את הקסם, אותו דבר שנקרא אמנות.
